שפת ההוראה באלזס, 1872: איזו אומה בונים בבית הספר

אפשרות א - גרמנית מיידית. עומדת מאחוריה תפיסה הרדריאנית: לאום הוא קודם כל שפה ותרבות, וה'עם' מתבטא בניבו. מכאן שהניב האלזסי הוא הוכחה שהקהילה שייכת לעם הגרמני, ובית הספר רק משלים תהליך טבעי. החולשה בטיעון: אם הניב הוא כבר גרמנית, מדוע יש צורך בכפייה ובמפקח? הטיעון סותר את עצמו.

אפשרות ג - צרפתית כשפת הוראה. עומדת מאחוריה התפיסה האזרחית: הלאום הוא ברית פוליטית של אזרחים, והשפה היא כלי של המדינה והמנהל. אלא שזו אינה עמדה צרפתית נייטרלית - היא עמדה של מי שממשיך להחזיק בנאמנות למדינה שזה עתה הובסה. מבחינת ברלין זוהי בגידה.

אפשרות ב - מעבר דו-לשוני. היא היחידה שאינה מניחה זהות אחת. היא מכירה בכך שאלזס היא מקרה היברידי: תרבות גרמאנית ופוליטיקה צרפתית. אך בכך גם היא מאמצת תפיסה שלישית - לאומיות כאזרחות נרכשת ולא כמהות - ולכן אינה מניחה לאומה מהות אחת.

המסקנה: הבחירה בין האפשרויות אינה רק פדגוגית; היא הכרעה בשאלה מה הופך אדם לבן לאום.

ההבחנה המקובלת. לאומיות אתנית נשענת על מוצא, שפה ודם; לאומיות אזרחית נשענת על חוזה, אזרחות ומוסדות. אלזס אמורה להיות מבחן מבחין: אוכלוסייה דוברת ניב גרמאני תחת ריבונות צרפתית.

שלוש נקודות שבהן ההבחנה נסדקת. הראשונה, הזהות הלשונית אינה חד-משמעית: הניב האלזסי קרוב לגרמנית, אך האליטה, הכמורה והמסחר מדברים צרפתית. אדם אחד יכול להיות 'גרמאני' בלשונו ו'צרפתי' במוסדותיו. השנייה, המדינה הפרוסית-גרמנית, שנחשבה למופת של לאומיות תרבותית, מפעילה כאן מנגנון של כפייה מנהלית - בדיוק כמו המדינה הצרפתית שהיא מבקרת. השלישית, ההורים החותמים על העצומה אינם טוענים למוצא צרפתי; הם מגינים על הסדר החברתי הקיים, כלומר על אינטרס ולא על זהות.

המסקנה המתודולוגית. ההבחנה שימושית ככלי ניתוח, אך מסוכנת כקטגוריית תיוג. היא מתארת אידיאולוגיות של תנועות לאומיות, לא את נאמנותם של אנשים. באלזס 1872, הזהות הייתה מורכבת מן השניים - ומי שסיווג את האוכלוסייה על פי קטגוריה אחת מראש, פספס את מושא המחקר.

המקור הראשון: פרוטוקולים של המפקח ומפקדי המחוז, 1872–1880. הם מאפשרים לבדוק את ההצלחה המנהלית: כמה מורים הוחלפו, כמה כיתות עברו לגרמנית, שיעורי הנוכחות, מספר הספרים שחולקו. מקור זה עונה על השאלה אם המדיניות יושמה, אך לא אם השפה אומצה.

המקור השני: מכתבים פרטיים של תושבי הכפר ומפקדי האוכלוסייה, וכן רשומות של נישואין, צוואות ופנקסי קהילה. הם מאפשרים לבדוק את השימוש בשפה מחוץ לבית הספר: באיזו שפה נכתבו חוזים, אילו שמות פרטיים ניתנו לילדים, האם הצעירים עזבו את הכפר. אלה עדויות על אימוץ ולא על ציות.

מה שחייב להיבדק בכל מקרה. 'הצלחה' אינה מושג אחד. אם הכוונה היא שהתלמידים קוראים גרמנית - די בפרוטוקולים. אם הכוונה היא שהאלזסים הפכו לגרמנים - דרוש מקור על זהות, ולא על הוראה. ההבחנה הזו היא לב הניתוח: מדיניות חינוך נמדדת לעיתים קרובות בכלי מנהלי, בעוד שאלת הזהות נותרת פתוחה - וזהו כשל נפוץ של היסטוריונים של החינוך.