המספר המתקן: מהימנות, הַטְעָיָה עצמית ותפקיד הרחוב
בשאלון פנימי מופיע קטע פרוזה קצר בגוף ראשון, והשאלה עוסקת במהימנות המספר. הקטע:
״סָבַרְתִּי שֶׁאֲנִי זוֹכֵר הַכֹּל בְּדִיּוּק. אֲנִי זוֹכֵר אֶת עֵץ הַתּוּת מִימִין לַשַּׁעַר וְאֶת רֵיחַ הַסַּבּוֹן שֶׁל אִמִּי בַּמִּרְפֶּסֶת. אֲבָל כְּשֶׁיָּרַדְתִּי מִן הָאוֹטוֹבּוּס הָרְחוֹב הָיָה קָצָר מִשֶּׁזָּכַרְתִּי, וְהַתּוּת עָמַד מִשְּׂמֹאל. אָמַרְתִּי לְעַצְמִי: הֵם הָרְסוּ וְשָׁתְלוּ מֵחָדָשׁ. אַךְ הָאִשָּׁה שֶׁפָּתְחָה לִי אֶת הַדֶּלֶת אָמְרָה: ׳אַתָּה טוֹעֶה בַּבַּיִת.׳ בַּחַלּוֹן שֶׁל הַקּוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה עָמְדָה אִמִּי, וְהִיא מֵתָה לִפְנֵי שָׁנָה.״
הקטע לקוח מיצירה בדיונית בת זמננו; אין להיעזר בשם המחבר. רוב התלמידים כתבו ״המספר משקר״. אבל המספר אינו משקר לאיש מלבד לעצמו: הוא מתקן, מתרץ וממשיך. עליכם להבחין בין הונאה לבין הַטְעָיָה עצמית, ולהסביר כיצד הטקסט מייצר את חוסר הוודאות - לא רק להצהיר שהוא קיים.
1. מנו שני סימנים בטקסט שמערערים את סמכותו של המספר, והסבירו כיצד כל סימן פועל. הימנעו מן הקביעה ״הוא משקר״.
Read the worked answer
סימן ראשון: הפועל ״סָבַרְתִּי״. המשפט הפותח אינו ״אֲנִי זוֹכֵר״ אלא ״סָבַרְתִּי שֶׁאֲנִי זוֹכֵר״. הצורה ״סברתי״ בגוף ראשון עבר מסמנת שהדעה הזאת כבר אינה מחזיקה. הביטחון מוצג כדעה קודמת, לא כידיעה נוכחית. זהו סימן עקיף: המספר אינו מודה בטעות, אבל התחביר כבר עשה זאת בשבילו.
סימן שני: התירוץ המיידי. אחרי שהתות עומד בשמאל, המספר אינו בודק את זיכרונו אלא ממציא הסבר - ״הֵם הָרְסוּ וְשָׁתְלוּ מֵחָדָשׁ״. ההסבר מגן על הזיכרון במקום לבחון אותו. זהו ההבדל בין טעות לבין הַטְעָיָה עצמית: טעות מתקנים, והטעיה עצמית מתקנת את העולם כדי שלא ייאלץ לתקן את הזיכרון.
סימן שלישי מחזק. דברי האישה אינם נקלטים. המספר מצטט אותם וממשיך מיד לתמונה של אמו בחלון. הציטוט מובא בלי תגובה, כאילו לא נאמר. גם המשפט האחרון כתוב בתחביר שטוח, עובדתי, בלי סימן שהוא חריג - וזה מה שהופך אותו לקשה.
המסקנה. חוסר הוודאות נוצר מן הפער בין מה שהמספר רואה לבין מה שהוא עושה עם מה שהוא רואה. השאלה אינה אם הוא דובר אמת, אלא מה הוא מוכן להכיר.
2. מה תפקידו של הרחוב בקטע - תפאורה או השלכה של נפש המספר? נמקו בשתי ראיות מן הטקסט.
Read the worked answer
הרחוב אינו תפאורה. תפאורה היא רקע שהעלילה מתרחשת בתוכו; כאן הרחוב הוא מידת הזיכרון. ההוכחה הראשונה היא ההשוואה ״הָרְחוֹב הָיָה קָצָר מִשֶּׁזָּכַרְתִּי״: הזיכרון הוא אמת המידה, והעולם נמדד כסטייה ממנו. כלומר, לא העולם השתנה - הזיכרון התקצר.
ההוכחה השנייה היא סוג הפרטים שנשארו. הדברים שהמספר מצליח לשחזר הם חושיים: ריח הסבון, טעם התות לכאורה. הדברים שהוא טועה בהם הם מרחביים: ימין ושמאל, אורך הרחוב, מספר הבית. זהו דפוס ולא מקרה - הנפש שומרת ריח ומאבדת מפה. מכאן אפשר לקרוא את הרחוב כהשלכה: הוא צר כי הזיכרון הצטמצם, והוא שקט כי המספר אינו מוכן לשמוע את מה שיש בו.
אבל יש גבול לקריאה הזאת. אם הרחוב כולו היה השלכה, דברי האישה היו מיותרים. הם דווקא כן מגיעים מן החוץ ומפריכים את המספר. לכן הניסוח המדויק: הרחוב הוא זירה שבה הזיכרון והמציאות מתנגשים, ולא סמל נפשי בלבד. הקריאה ההשלכתית מסבירה את עיוות המידות; הקריאה הריאלית מסבירה את העימות. שתיהן נדרשות.
3. הציעו קריאה חלופית שלפיה המספר דווקא מהימן, וציינו איזה מחיר פרשני היא גובה.
Read the worked answer
הקריאה החלופית. אפשר לקרוא את הקטע לא כריאליזם אלא כלירי: המספר מדווח על חוויית האבל, לא על מפת רחובות. לפי קריאה זו, ״עָמְדָה אִמִּי בַּחַלּוֹן״ אינו אמירה עובדתית שנכשלה, אלא הדרך היחידה שבה האבֵל רואה את הבית. גם הסתירה בין ימין לשמאל היא לא שגיאה אלא ביטוי לכך שהזיכרון אינו חד־משמעי. המספר מהימן כי הוא מדווח נאמנה על מה שהוא חש.
מה הקריאה מרוויחה. היא מסבירה מדוע הסיפור אינו מסתיים בתיקון or בהכרה. היא גם מסבירה את המשפט האחרון בלי להפוך אותו לרדוקציה של ״משוגע״ או ״שקרן״ - שני מונחים שהתלמידים נוטים אליהם.
מה המחיר. הקריאה הזאת כמעט מבטלת את המושג ״מהימנות״. אם כל סתירה היא מטפורה, שום דבר בטקסט אינו יכול להפריך את המספר, והניתוח הופך לבלתי ניתן להפרכה. כמו כן, היא מתעלמת מן הדיוק הרב שהמספר תובע لنفسه (״בְּדִיּוּק״) - דיוק הוא טענה עובדתית, לא מטפורית.
הכרעה מאוזנת. אפשר להחזיק את שתי הקריאות אם מפרידים בין שני סוגי מהימנות: המספר מהימן כעד של רגש, ואינו מהימן כעד של מקום וזמן. זהו ניסוח שאפשר להגן עליו מפני שתי הקריאות הקיצוניות.