Bagrut Literature key terms

מי שמספר את הסיפור ואשר דרכו הקורא מקבל את המידע. הסוג (כל יודע, פנימי, חיצוני) קובע מה אפשר לדעת ומה נשאר חסוי.

הזווית שממנה מסופר הסיפור: גוף ראשון, גוף שלישי מוגבל, או גוף שלישי כל יודע. הזווית מעצבת את מידת האמפתיה והמידע של הקורא.

מספר חיצוני שיודע את מחשבותיהם, רגשותיהם ועברם של כל הדמויות, ולעיתים גם מגיב על המתרחש. הוא יוצר ריחוק אירוני או סמכות פרשנית.

טכניקה המציגה את מהלך המחשבות הבלתי מסודר של דמות, ללא סינון לוגי או כרונולוגי. היא מטשטשת גבולות בין פנים לחוץ ומעמידה את הקורא בתוך התודעה.

דיבור ישיר של דמות אל עצמה, הנמסר לקורא כפי שהוא עולה במחשבתה. הוא חושף קונפליקטים פנימיים שאינם נאמרים בקול בפני דמויות אחרות.

סדר האירועים המאורגן על ידי המחבר, הכולל סיבה, תוצאה ומתח. היא נבדלת מסיפור הזמן הכרונולוגי בכך שהיא בוחרת מה להדגיש ומה לדלג.

החלק הפותח הנותן מידע הכרחי: רקע, דמויות ויחסים ראשוניים. אקספוזיציה יעילה משלבת מידע עם מתח, ולא רק מדווחת עובדות יבשות.

נקודת המתח הגבוהה ביותר שבה הקונפליקט מגיע להכרעה או למפנה בלתי הפיך. אחריו מגיעים השלכות והתרה, ולכן הוא קובע את משמעות היצירה.

הפרת הסדר הכרונולוגי באמצעות פלאשבק (אנלפסיס) או צפייה קדימה (פרולפסיס). היא משמשת לחשיפת עבר, ליצירת מסתורין או להשוואה בין עבר להווה.

פרט או אמירה המופיעים מוקדם ורומזים למה שיקרה בהמשך. הוא בונה ציפייה ומעניק תחושת הכרח או גורל כאשר האירוע אכן מתרחש.

המתח המרכזי בין כוחות מנוגדים: אדם מול עצמו, אדם מול אדם, או אדם מול חברה וטבע. הוא המנוע של העלילה ומקור המשמעות הרעיונית.

דמות מורכבת ובת שינוי, בעלת סתירות פנימיות ומוטיבציות מגוונות. היא נראית קרובה למציאות ומאפשרת ניתוח פסיכולוגי וערכי מעמיק.

דמות בעלת תכונה מרכזית אחת או מעטות, שאינה מתפתחת לאורך היצירה. היא משמשת לרוב כרקע, כניגוד או כנציגת רעיון חברתי.

המחבר או המספר מוסרים במפורש תכונות של דמות, כגון "היה נדיב ופזיז". השיטה מהירה וברורה אך דורשת מהקורא פחות הסקה.

הקורא מסיק את אופי הדמות ממעשיה, מדיבורה, ממראהּ ומתגובות הסביבה. השיטה מעמיקה את המעורבות ומאפשרת פרשנויות שונות.

המקום והזמן שבהם מתרחשת היצירה, כולל הסביבה החברתית והתרבותית. התפאורה יכולה לשמש רקע בלבד או לשאת משמעות סמלית ופסיכולוגית.

התחושה הרגשית הכללית שהטקסט יוצר אצל הקורא, כגון מתח, מלנכוליה או אירוניה. היא נבנית מבחירת מילים, קצב, תפאורה ואופן ההצגה.

דימוי קונקרטי שמייצג רעיון או ערך מופשט מעבר למשמעותו המילולית. הסמל מקבל משמעות מן ההקשר וחוזר ביצירה כדי לבנות רשת רעיונית.

יסוד חוזר ביצירה, כגון מילה, חפץ או מצב, המבנה את המשמעות ומקשר בין חלקיה. חזרתו משתנה לעיתים ומסמנת התפתחות.

מצב שבו הקהל יודע דבר שהדמות אינה יודעת, ולכן מבין את דבריה אחרת מכפי שהיא מתכוונת. הפער יוצר מתח, ביקורת או חמלה.

השוואה מרומזת בין שני תחומים ללא מילת השוואה, כגון "הים הוא מראה". היא מעבירה משמעות באמצעות העברה של תכונות מתחום אחד לאחר.

השוואה מפורשת בין שני דברים בעזרת "כמו" או "כ-". היא מבהירה תכונה באמצעות היכרות הקורא עם תחום מוכר יותר.

ייחוס תכונות אנושיות לעצם, לטבע או לרעיון מופשט. היא מקרבת את הלא-אנושי לחוויה האנושית ומאפשרת ביטוי רגשי עקיף.

חזרה של צלילים זהים או דומים בסופי שורות או בתוכן השורה. החריזה יוצרת קצב, מסמנת סיומים ומקשרת בין רעיונות.

סדר קבוע של הברות מודגשות ובלתי מודגשות בשורה, היוצר דפוס קצבי. המשקל משפיע על תחושת הזרימה, החגיגיות או השבירה שבשיר.

המשכה של יחידה תחבירית מעבר לסוף השורה, כך שהמשפט נשבר בין שורות. הטכניקה מאיצה קצב, יוצרת מתח או מדגישה מילה בתחילת השורה הבאה.

קבוצת שורות המאורגנת כיחידה בשיר, לרוב מופרדת ברווח. מבנה הבתים משפיע על הקצב ועל אופן חלוקת המשמעות.

הקול המדבר בשיר, שאינו בהכרח המשורר עצמו. הבחנה בין הדובר למחבר חיונית לפרשנות מדויקת של עמדה, טון ואירוניה.

היחס הרגשי והערכי של הדובר לנושא, לקהל או לעצמו, כגון לעגני, נוגה או מהוסס. הטון עולה מבחירת מילים, מתחביר ומן ההדגשים.

חזרה על מבנה תחבירי או רעיוני בין שורות סמוכות, לעיתים עם ניגוד או הרחבה. היא אופיינית לשירה מקראית ומדגישה השוואה או הניגוד.

חזרה מכוונת של מילה או צירוף בראש שורות או פסוקיות רצופות. החזרה בונה קצב, מדגישה רעיון ומעצימה רגש.

יצירה המיועדת להצגה על הבמה, הנכתבת בעיקר כדיאלוג והוראות במה. הקורא מדמיין את ההצגה, והקהל חווה אותה בזמן אמת.

הערות המחבר בתוך הטקסט הדרמטי על תנועה, תפאורה, תאורה וטון דיבור. הן אינן נאמרות בקול אך מעצבות את המשמעות הבימתית.

חילופי דברים בין דמויות המקדמים את העלילה וחושפים אופי, יחסי כוח וקונפליקט. בדרמה הדיאלוג מחליף לרוב את קולו של המספר.

תחושת שחרור רגשי, רחמים ופחד שחווה הקהל בסוף טרגדיה. לפי אריסטו, היא מטרתה של הטרגדיה ומעניקה לה ערך מוסרי.

סוגה דרמטית שבה גיבור נעלה או בעל מעמד נופל בשל שגיאה, גורל או כוחות חברתיים. הסוף העגום מעורר שאלות על אחריות, צדק ומשמעות.

היחסים בין יצירה אחת ליצירות אחרות באמצעות רמזים, ציטוטים או פרודיה. זיהוי הקשרים אלה מעשיר את הפרשנות ומראה כיצד משמעות נבנית מתוך מסורת.

רמז מרומז לטקסט, לאירוע היסטורי או לתרבות מוכרת, שאינו מוסבר במפורש. הקורא המזהה אותו מגלה רובד משמעות נוסף.

הנסיבות החברתיות, הפוליטיות והתרבותיות שבהן נכתבה היצירה. הכרתן מסבירה מוסכמות, ערכים ורמזים שאינם מובנים לקורא בן זמננו.

יצירה שאינה נלמדת בכיתה ומוצגת בבחינה לצורך קריאה עצמאית. נדרשת ממנה הסקה מן הפרטים, זיהוי אמצעים וניסוח פרשנות מבוססת.

הסבר מבוסס של משמעות הטקסט, הנשען על ציטוטים ואמצעים ספרותיים. פרשנות טובה אינה סיכום אלא טענה הניתנת לבדיקה ולוויכוח.

משפט המנסח את הרעיון המרכזי של המאמר ומנחה את המשך הדיון. טענה טובה היא ספציפית, ניתנת להוכחה ומופיעה בפתיחה.

ארגון המאמר בפתיחה, גוף וסיום, כאשר כל פסקה מפתחת רעיון אחד ומקושרת לקודמתה. המבנה מאפשר לקורא לעקוב אחר הטיעון.

הבאת מילים מדויקות מן היצירה כראיה לטענה, בתוספת מרכאות ומקור. ציטוט קצר וממוקד מחזק את הטיעון, ואילו ציטוט ארוך מדי מחליף את הדיון.