קומקום, כסא ודלת: הקונפליקט שאינו נאמר
בכיתה י״ב נקרא קטע דרמטי קצר, ותחילתו של מערכה שנייה. אין בו תנועה פיזית גדולה, ורוב הדיבור עוסק בחפצים. הקטע:
(הָאָב קָם, נוֹעֵל אֶת הַדֶּלֶת בְּשֶׁקֶט, וְחוֹזֵר לַכִּסֵּא.) הָאָב: (מַעֲבִיר אֶת הַקּוּמְקוּם אֶל הַשֻּׁלְחָן) הַמַּיִם עוֹד לֹא רְתוּחִים. הַבֵּן: אֲנִי לֹא מְמַהֵר. הָאָב: הַדֶּלֶת לֹא נְעוּלָה. (שְׁתִיקָה. הַקּוּמְקוּם שׁוֹרֵק.) הַבֵּן: אֲנִי אֶקַּח אֶת הַתִּיק. הָאָב: הַתִּיק שֶׁלְּךָ תָּמִיד בַּמָּקוֹם. (הַבֵּן מַעֲמִיד אֶת הַכִּסֵּא מוּל הַשֻּׁלְחָן וּמְיַשֵּׁר אוֹתוֹ פַּעֲמַיִם.) הַבֵּן: אַבָּא. הָאָב: כֵּן.
התלמידים נוטים לסכם את העלילה (״הבן עוזב״) ולא לזהות שהקונפליקט כולו מרוסן. המבחן בודק אם אתם יודעים לקרוא הוראות במה כטקסט ולא כתיאור נלווה, ואם אתם מזהים כיצד חפץ על הבמה יכול לשאת טענה שדובר אינו מוכן לומר.
1. הסבירו כיצד שני חפצים או הוראות במה נושאים את הקונפליקט שהדיאלוג מַעֲלִים. הביאו ציטוט אחד לכל חפץ.
Read the worked answer
הקומקום. ההוראה ״מַעֲבִיר אֶת הַקּוּמְקוּם אֶל הַשֻּׁלְחָן״ והמשפט ״הַמַּיִם עוֹד לֹא רְתוּחִים״ אינם על תה. האב מזיז את החפץ אל השולחן לפני שהמים רתחו - כלומר, הוא מנסה לזרז את הזמן ולהאט אותו בו־זמנית. ההוראה ״הַקּוּמְקוּם שׁוֹרֵק״ ממלאת את השתיקה בקול שאיש אינו שולט בו. זהו סַב־טקסט: השניים מדברים על רתיחה, והצופה שומע את הלחץ.
הדלת. ההוראה הפותחת קובעת שהאב נָעַל את הדלת בשקט. לאחר מכן הוא אומר ״הַדֶּלֶת לֹא נְעוּלָה״. זהו פער בין מעשה לדיבור, ונוצר ממנו אירוניה דרמטית: הצופה יודע יותר מן הבן. האמירה יכולה להיות הזמנה, איום, או בדיקה - וכל אחת מן האפשרויות משנה את הסצנה.
הכסא. הבן מיישר את הכסא פעמיים. פעולה מיותרת לכאורה היא תמיד סימן: הוא מנסה לשלוט במשהו קטן מפני שאינו שולט בדבר הגדול. גם הישור החוזר הוא קצב: הוא מאט את היציאה.
המסקנה. בסצנה הזאת החפצים עושים את העבודה שהדיאלוג נמנע ממנה. מי שקורא רק את המלים מפספס את הקונפליקט.
2. במאי מציע למחוק את השתיקה שאחרי ״הַדֶּלֶת לֹא נְעוּלָה״ ואת שריקת הקומקום, ולהשאיר את התגובה ״אַבָּא. / כֵּן.״ נגד ההצעה או בעדה, תוך שימוש במושגים: סַב־טקסט, אירוניה דרמטית, קצב.
Read the worked answer
נגד המחיקה - וזה הנימוק המרכזי. השתיקה והשריקה הן הרגע היחיד שבו הסַב־טקסט עולה אל פני השטח בלי להפוך לטקסט. השתיקה אינה היעדר: היא מכניסה למחזה זמן שבו שני הדוברים שומעים את מה שלא נאמר. השריקה גם מסמנת לחץ פיזי - משהו עומד להתפוצץ - ולכן היא תחליף לתגובה רגשית. בלי הרגע הזה, ״אַבָּא / כֵּן״ הופך לשאלה־תשובה טכנית.
האירוניה הדרמטית נשמרת רק בזכות הרצף. הצופה ראה את האב נועל את הדלת, ולכן הוא שומע את המשפט ״הַדֶּלֶת לֹא נְעוּלָה״ כסתירה. אם החוצץ הזה נמחק, נותר משפט סתמי.
הקצב. המחזה בנוי משורות קצרות מאוד. הוספת שתיקה מאריכה את הקצב דווקא ברגע שבו הדמויות מנסות לזרז אותו. זהו מתח מכוון: הזמן על הבמה אינו תואם את הזמן שהדמויות רוצות. מחיקת השתיקה מיישרת את השניים ומאבדת את המתח.
מה אפשר לומר לזכות ההצעה. במאים רבים מעדיפים סיום חד כדי לא להסביר לצופה מה להרגיש. אבל כאן הבעיה אינה עודף רגש אלא מיעוטו: הקהל עוד לא יודע מה קרה. לכן הסרת השתיקה אינה מחדדת - היא מרדדת. במקרה כזה עדיף לשמור על השתיקה ולקצר אותה, לא למחוק אותה.