Bagrut Hebrew Language & Expression key terms

ניסוח קצר ומדויק של עיקרי הטקסט, ללא דוגמאות, ללא ציטוטים ארוכים וללא דעה אישית. נדרשת בדרך כלל הגבלת אורך, ולכן יש לבחור את הרעיונות המרכזיים בלבד ולשמור על נאמנות למקור.

שילוב מידע משני טקסטים או יותר לתמונה אחת: זיהוי נקודות הסכמה, מחלוקת והשלמה, ותיאור היחס ביניהם. אין די בסיכום נפרד של כל מקור; יש להראות כיצד המידע מצטבר.

הטענה או המסר שהטקסט כולו נועד להעביר, ולא פרט בודד. מאתרים אותו לרוב בפתיחה, בסיום או בחזרה על מוטיב, ובודקים אותו מול כותרת, מול יתר הפסקאות ומול מטרת הכותב.

טענה שאפשר להסכים או להתנגד לה, בצירוף נימוקים, דוגמאות או נתונים שמצדיקים אותה. בהבנת הנקרא מבדילים בין הטענה לבין האמצעים התומכים, ובודקים אם התמיכה רלוונטית ומספקת.

המשפט שהכותב מבקש שנקבל בעקבות הטיעונים, ולעיתים הוא מוסק מן הנתונים ולא נאמר במפורש. יש להבחין בין מסקנה לבין סיכום או תחזית, ולבדוק מה בדיוק נובע מן הכתוב.

פגם בקשר שבין הטיעון לתמיכה, גם כאשר העובדות עצמן נכונות. דוגמאות נפוצות: הכללה מנתונים מעטים, אישור מתוך סמכות לא רלוונטית, התקפה על האדם במקום על טענתו, והצגת שתי אפשרויות בלבד כשיש אחרות.

עובדה היא טענה שאפשר לאמת בכלים חיצוניים; דעה היא הערכה, שיפוט או תחושה של הכותב. הבחנה זו נדרשת בשאלות על מהימנות, על מידת האובייקטיביות ועל מילות הערכה בטקסט.

הסיבה שבגללה נכתב הטקסט: ליידע, לשכנע, להתריע, לשעשע, לבקר או להסביר תהליך. מטרה מזוהה לפי סוג המידע, לפי מילות הפנייה לקהל ולפי מידת המעורבות הרגשית של הכותב.

הקוראים שאליהם מכוון הטקסט, והם משפיעים על רמת הפירוט, על בחירת המילים ועל מידת ההסבר. בשאלות מסוג זה מסיקים את הקהל מן המונחים המקצועיים, מן הדוגמאות ומן הפניות הישירות בטקסט.

היחס הרגשי של הכותב לנושא: אירוני, ביקורתי, מאופק, נלהב או מסויג. הטון עולה מבחירת המילים, מסימני הפיסוק, מאורך המשפטים ומן הציטוטים, ולעיתים הוא מנוגד למשמעות המילולית.

אמירה שבה המשמעות הנדרשת הפוכה מן המשמעות המילולית, לרוב כדי לבקר או להצחיק. מזהים אותה מן ההקשר, מן הפער בין ההצהרה למציאות המתוארת, ומן הבחירה במילים טעונות במיוחד.

שימוש בדימויים, במטפורות, בהאנשות ובביטויים בעלי משמעות לא מילולית כדי ליצור תמונה אצל הקורא. בפרשנות מזהים את האמצעי, מפרשים את המשמעות הנמסרת דרכו ומסבירים את השפעתו על הקורא.

דימוי משווה במפורש בין שני דברים בעזרת מילת השוואה כמו 'כמו'; מטפורה מחליפה ביניהם בלי מילת השוואה. בשניהם יש להסביר איזה מאפיין מועבר מן המקור אל הנמשל.

תוכן שהטקסט מרמז לו בלי לאומרו במפורש, באמצעות רמזים, בחירת מילים או שתיקה מכוונת. שאלות על משתמע מכלילות לעיתים את מה שהכותב מניח שהקורא כבר יודע.

גזירת מסקנה ממידע שלא נאמר במילים מפורשות, על סמך רמזים בטקסט ועל סמך ידע כללי. הסקה תקפה נתמכת בכתוב, ואילו השערה חופשית אינה נחשבת תשובה נכונה.

זיהוי פרט שהטקסט משמיט אך הקורא יכול להשלים מן ההקשר או מן הרצף הלוגי. בשאלות כאלה בודקים איזו אפשרות אינה סותרת את הכתוב ומתחייבת ממנו.

בחירה מודעת של הפרטים החשובים בלבד בעת סיכום, תוך ויתור על דוגמאות, חזרות ופרטי רקע. מיומנות זו נדרשת כדי לעמוד במגבלת אורך בלי לאבד את המסר המרכזי.

הצבה של שתי עמדות זו מול זו ובדיקת נקודות ההסכמה, המחלוקת והחוזק שלהן. בשאלות כאלה יש להצביע על מה שכל צד מקבל, על מה שנוי במחלוקת ועל סוג הראיות שכל צד מביא.

ציון מי אמר מה, באמצעות פועלי אמירה כמו 'טען', 'הזהיר' או 'הודה'. ייחוס מדויק מונע ייחוס טענה לכותב עצמו כשזו הובאה מפי מומחה או מפי מתנגד, והוא הכרחי בסיכום מקורות.

ציטוט ישיר מעביר את דברי המקור במילותיו ובמרכאות; ציטוט עקיף מסכם אותם בניסוח הכותב, לרוב עם פועל אמירה. בשני המקרים חובה לציין את המקור, ואסור לשנות את המשמעות.

רצף של עיצורים הנושא את המשמעות הבסיסית של משפחת מילים בעברית, כמו ש-מ-ר ב'שמר', 'משמרת' ו'נשמר'. זיהוי השורש מסייע לפענח מילים לא מוכרות ולקבוע את הבניין והגזירה.

אחת משבע התבניות של הפועל בעברית, הקובעת את תנועותיו ואת משמעותו היחסית: פעיל, סביל, הדדי או גרימה. מעבר בין בניינים משנה את מספר המשתתפים במשפט ואת יחסי הפעולה.

תבנית התנועות והעיצרים של שם עצם או שם תואר, כמו מִקְטָל או קַטְלָן. משקלים מסוימים מסמנים משמעות קבועה, כגון מקצוע, מקום או תכונה, ולכן הם עוזרים להבין מילים חדשות.

יצירת מילה חדשה משורש ומשקל או מבניין, או מהוספת מוספיות למילה קיימת. זיהוי דרך הגזירה מסביר את הקשר המשמעות בין מילים במשפחה אחת ואת ההבדל ביניהן.

צירוף של שני שמות עצם שבו הראשון נקרא נסמך והשני סומך, והם יוצרים יחידה אחת כמו 'בית ספר'. רק הסומך מקבל את ה' הידיעה, והנסמך יכול להיות בצורת נסמך מיוחדת.

צירוף מילים קבוע שהמשמעות שלו אינה סכום המשמעויות של מרכיביו, כמו 'אבד עליו הכלח'. בצירופים כאלה אין לשנות את סדר המילים או להחליף מרכיב, והם נפוצים בלשון מטפורית.

צירוף לשוני שמוכר לדוברים במשמעות מטפורית קבועה, לעיתים מן המקורות. הבנתו דורשת ידע לשוני ולא רק פענוח מילולי, ולעיתים הוא נושא מטען תרבותי או אירוני.

רמת הלשון שבה משתמשים בטקסט או בדיבור: גבוהה וספרותית, תקנית, דיבורית או סלנג. אי-התאמה בין המשלב לבין ההקשר פוגעת בהולם, ובשאלות על אוצר מילים מבקשים לעיתים תחליף באותו משלב.

מכלול ההתאמות של הלשון למצב התקשורתי: למי פונים, באיזו מסגרת ובאיזו מידת רשמיות. טקסט אקדמי, מכתב רשמי ושיחה יומיומית נבדלים באוצר המילים, בתחביר ובפנייה אל הקורא.

מתאים להקשר מבחינת משלב, קהל ומטרה. שאלות 'מהו הביטוי ההולם' בודקות אם המילה שנבחרה אינה גבוהה מדי, נמוכה מדי או בעלת קונוטציה שגויה ביחס למשפט הנתון.

המטען הרגשי או ההערכתי הנוסף שמלווה מילה מעבר למשמעותה המילונית, כמו ההבדל בין 'עקשן' ל'נחוש'. בחירת מילה בעלת קונוטציה שלילית או חיובית משנה את הטון של המשפט.

מילים קרובות במשמעות שאינן זהות לגמרי בשימוש, במשלב או בקונוטציה. בשאלות אוצר מילים מבקשים לעיתים את התחליף הקרוב ביותר, ויש לבחור לפי ההקשר במשפט ולא לפי מילון בלבד.

התאמה בין נושא המשפט לבין צורת הפועל בגוף (ראשון, שני, שלישי) ובזמן (עבר, הווה, עתיד, ציווי). חוסר התאמה יוצר משפט שגוי, ובייחוד כאשר הנושא הוא צירוף או שם עצם מרובה.

כלל שלפיו הפועל מתאים לנושא במספר ובגוף, כגון נושא יחיד עם פועל יחיד. קשיים מתעוררים בנושאים מורכבים, בצירופי סמיכות ובמשפטים שבהם הנושא מופיע אחרי הנשוא.

משפט פשוט מכיל פסוקית אחת; משפט מורכב מכיל פסוקית ראשית ולפחות פסוקית משנית, המחוברת במילת שיעבוד או בשם גוף. זיהוי סוג המשפט מסייע להבין את היחסים הלוגיים בין חלקיו.

יחידה תחבירית שיש בה נושא ונשוא והיא חלק ממשפט גדול יותר, כמו 'כאשר הגיע הגשם' במשפט 'הטיול בוטל כאשר הגיע הגשם'. הפסוקית יכולה לשמש נושא, נשוא, לוואי או תיאור.

התפקידים התחביריים במשפט: נושא, נשוא, מושא, לוואי ותיאור. זיהוים מאפשר להסביר את סדר המילים, לזהות משפטים סבילים ולבדוק אם המשפט שלם ותקין.

ה' הידיעה בראש שם העצם מסמנת דבר מוכר או מסוים ומבדילה אותו מדבר בלתי מסוים. היא מופיעה רק בראש הצירוף, ולכן בסמיכות היא נוספת לסומך ולא לנסמך.

סימן שמסגיר ציטוט מדויק של דיבור או של טקסט אחר, או מילה שנאמרת 'כביכול' ובמשמעות מסויגת. אין לשים במרכאות ניסוח חופשי שאינו ציטוט, ואין לפתוח מרכאות בלי לסגור אותן.

סימן המפריד בין חלקי משפט ומסמן גבולות של תוספת, של פסוקית או של רשימה. הוא נדרש לפני מילת שיעבוד בתחילת משפט, בין איברים ברשימה, ולפני 'אבל' כאשר היא פותחת משפט חדש.

סימן המבשר על הבהרה, רשימה, ציטוט או מסקנה של מה שנאמר לפניו. הוא מחליף לעיתים את המילים 'כגון' או 'כלומר', ואין להשתמש בו לאחר פועל אמירה בלי ציטוט מפורש.