הבנת הנקרא: טקסטים ספרותיים ואקספרסיביים
כאן נקראים שיר, קטע סיפורי, רשימה אישית או מכתב, והשאלות עוסקות בדרך שבה הטקסט בונה משמעות: מי מדבר, אל מי, באיזו אווירה ובאילו אמצעים. בשונה מן הטקסט העיוני, אין כאן טענה להוכיח אלא חוויה, עמדה או רגש שיש לזהות ולנמק מתוך הטקסט עצמו.
דובר, משורר, נמען
הדובר הוא הקול המדבר בטקסט, ואינו בהכרח הכותב. בשיר אפשר לדבר בקול של ילד, של חפץ או של מת. הנמען הוא מי שהדברים מכוונים אליו - ״את״ בשיר, קורא רחב, או דמות מסוימת. בלבול בין דובר למשורר הוא טעות נפוצה.
אמצעים אומנותיים
דימוי משווה במפורש (״כמו״, ״כמו ש״); מטאפורה מחליפה ללא מילת השוואה; האנשה מעניקה תכונות אנושיות; מטונימיה מחליפה שלם בחלק; אוקסימורון מצמיד ניגודים; חזרה ואנפורה בונות הדגשה וקצב. בכל אמצעי נדרש לא רק לזהות אלא להסביר מה הוא מוסיף למשמעות.
מבנה ואווירה
מספר בתים, חריזה, משקל, אורך שורות ושבירות שורה יוצרים קצב. האווירה (עצב, מתח, נוסטלגיה, אירוניה) נגזרת מבחירת המילים ומן הקצב, ולא מן התוכן בלבד.
דוגמה פתורה
בשורה ״והים שתק כמו תפילה״ השאלה: מה Contribות הדימוי? התשובה: הדימוי משווה את הים לדבר קדוש ושקט, ולכן מעניק לים ממד של יראת כבוד ולא רק של שקט. תשובה ״יש כאן דימוי״ בלבד אינה מנומקת ואינה מזכה בניקוד מלא.
מלכודות
זיהוי האמצעי בלי הסבר; ייחוס רגשות לדובר בלי עוגן בטקסט; הפיכת הטקסט לעלילה בלבד; התעלמות מן הכותרת, שהיא לרוב מפתח לנושא.