מערכת הלשון: מורפולוגיה, תחביר ומבנה המשפט
הדומיין בודק שליטה מובנית בעברית: כיצד נבנות מילים משורש ומשקל, ואיך מתארגן המשפט לנושא, נשוא ורכיבים נלווים. השאלות הן לרוב של זיהוי ותחביר מחדש - קביעת תפקידו של רכיב, הפיכת משפט מפעיל לסביל, איחוי שני משפטים לפסוקית.
מורפולוגיה
מילה עברית בנויה לרוב משורש וממשקל או בניין. שבעת הבניינים: קל, נפעל, פיעל, פועל, הפעיל, הופעל (ובניין התפעל). הגזרות נקבעות לפי עיצור חלש: נפ״א, נפ״י/ו, חפ״נ, חפי״ץ, ע״ו, ע״י, פ״נ, פ״א, כפולים ומרובעים. שמות פעולה שכיחים: קְטִילָה, קִטּוּל, הַקְטָלָה.
נושא ונשוא
הנושא הוא על מה מדובר, הנשוא מספר עליו. במשפט פועלי הנשוא הוא פועל נטוי; במשפט שמני הנשוא הוא שם עצם, שם תואר או בינוני, והאוגד (הוא, הייתה) עשוי להיעדר בהווה. מכאן נקודה מרכזית: משפט בהווה כמו ״התלמיד כותב״ הוא שמני, מפני ש״כותב״ הוא בינוני.
רכיבים נוספים
לוואי מתאר שם עצם; משלים פועלי משלים את הפועל; תיאור מוסיף נסיבות - זמן, מקום, אופן. פסוקית שעבוד ממלאת תפקיד של מושא, נושא, לוואי, תיאור או תנאי, והמשפט נעשה מורכב. איחוי ב״ו החיבור יוצר משפט מאוחה.
דוגמה פתורה
״הספר שקראתי אתמול היה מרתק.״ הנושא: ״הספר״. הנשוא: ״היה מרתק״. ״שקראתי אתמול״ היא פסוקית לוואי, מפני שהיא מתארת את השם ״הספר״. ״אתמול״ בתוך הפסוקית הוא תיאור זמן. מי שמזהה את הפסוקית כמושא טועה, כי אין כאן פועל שממנו היא תלויה.
מלכודות
בלבול בין לוואי לתיאור; זיהוי הנשוא השמני רק כשהוא שם תואר; שכחה שהבינוני בהווה יוצר משפט שמני.