תמצית ואינטגרציה של מידע בין מקורות
התמצית והשאלות המשלבות מקורות בודקות אם אפשר לקחת טקסט אחד או שניים, לזהות מה משותף ומה שונה, ולנסח מחדש בלי להעתיק. האורך נקבע בהוראה - מספר מילים, מספר שורות או יחס מן המקור - וחריגה ממנה היא שגיאה, גם אם התוכן נכון.
מה נכנס לתמצית
הרעיונות המרכזיים בלבד: הטענה, הנימוקים העיקריים והמסקנה. מחוץ לתמצית נשארים דוגמאות, נתונים מפורטים, ציטוטים, סיפורים אישיים וחזרות. סימן היכר לפרט מיותר: הוא עונה על ״כיצד״ או ״לדוגמה״ ולא על ״מה המרכזי״.
ניסוח עצמי
אין להעתיק רצף של ארבע מילים ויותר מן המקור. מקצרים על ידי הפיכת משפט סביל לפעיל, קיצור פסוקית ללוואי והחלפה בנרדפת מדויקת - בלי לשנות את המשמעות. התמצית נכתבת בלי דעה אישית ובלי הוספת מידע שאינו במקור.
שילוב מקורות
מבנה מקובל: משפט פתיחה על המשותף, אחר כך ״בעוד ש...״ להצגת השוני, ולבסוף סיכום קצר. ייחוס מפורש: ״לפי מקור א׳...״, ״במקור ב׳ נטען כי...״. הבחנה בין עמדות שונות לבין טענות חופפות היא לב השאלה.
דוגמה פתורה
מקור א׳: תלמידים ישנים פחות בגלל המסכים. מקור ב׳: המסכים דווקא משפרים מיומנויות למידה. תמצית: ״שני המקורות עוסקים בהשפעת המסכים על תלמידים; מקור א׳ מדגיש פגיעה בשינה, ואילו מקור ב׳ מדגיש שיפור במיומנויות.״ הופרדו משותף ושונה, ללא דוגמאות מן המקורות וללא עמדה אישית.
מלכודות
הבאת דעה אישית; העתקה מילולית; השארת דוגמאות; התעלמות מאחד המקורות; תמצית קצרה או ארוכה מן ההוראה.