נביאים - ספר יהושע
מה נבחן בתחום נביאים - ספר יהושע
הבחינה בודקת את יהושע כסיפור המשך לתורה: כיצד מתממשת הבטחת הארץ לאברהם, מה תפקידו של יהושע כמנהיג העובר מן המדבר אל התיישבות, וכיצד משקף הספר את השקפת העולם הדויטרונומיסטית - ציות מביא הצלחה, חטא מביא כישלון.
כללי יסוד
- מבנה הספר: ארבע חטיבות - הכניסה לארץ (א׳–ה׳), הכיבוש (ו׳–י״ב), חלוקת הנחלות (י״ג–כ״א), וסיום בצוואות ובאמנה (כ״ב–כ״ד).
- המסגרת הדויטרונומיסטית: פתיחת הספר „ויהי אחרי מות משה” מחברת אותו לסוף התורה; סיומו באמנת שכם מהדהד את ברית סיני. ההצלחה מותנית בציות, וחטאו של עכן מעכב את כל העם.
- אחריות קולקטיבית: הכישלון בעי מוצג בלשון רבים - „וימעלו בני ישראל מעל” - אף שחטא אדם אחד. זהו עיקרון מרכזי להבנת הספר.
- החרם: אין לבלבל בין חרם, שהוא הקדשה לה׳, לבין מלחמה רגילה; החרם הוא צו דתי, והפרתו היא מעילה.
- הגיאוגרפיה כטיעון: רשימות הנחלות והערים אינן נספח; הן מוכיחות שההבטחה התקיימה ושכל שבט קיבל חלקו.
דוגמה פתורה - חטא עכן (יהושע ז׳)
לאחר יריחו נשלחים מרגלים לעי וחוזרים בהמלצה להסתפק בכוח קטן. ישראל מובסת, „וימס לבב העם”. יהושע נופל על פניו, וה׳ מגלה: „חטא ישראל”. הגורל מברר את השבט, המשפחה והאיש - עכן לקח מן החרם. הסדר חשוב: קודם ה׳ מגלה את הסיבה, ורק אחר כך מתבצע הבירור; הסיפור אינו על ענישה אלא על גילוי האחריות. עמק עכור מנציח את האירוע בשמו, והסיפור נקשר לאזהרה שבסוף פרק ו׳. המסקנה לבחינה: יש לקרוא את הפרק כהדגמה של הכלל הדויטרונומיסטי, לא כאפיזודה בלבד.
מלכודות שמפילות נקודות
- תיאור הכיבוש ככרוניקה צבאית בלי קשר לברית ולצו האלוהי.
- ייחוס החטא ליחיד בלבד והחמצת לשון הרבים.
- התעלמות מן הציטוטים המפורשים של התורה בספר, כגון ערי המקלט.
- דילוג על פרקי החלוקה בטענה שהם „לא ספרותיים” - הבחינה שואלת עליהם.
- ייחוס דברים לדמות שאינה נמצאת בפרק הנדון.